הילדה הקטנה בתוכי למדה שלאהוב אותה זה לחצות גבול.
רק כשחוצים גבול, ומתייחסים אליה באופן יוצא דופן, שונה מהיחס לאחרים, רק אז היא מרגישה אהובה באמת. רק אז היא מרגישה מיוחדת.
היא לא יודעת להרגיש אהבה אחרת. היא לא מאמינה למשהו אחר.
וכשלא אוהבים אותה באופן הזה היא מרגישה דחויה, וחסרת ערך.
השבוע התאפשר לי להרגיש את הילדה הקטנה בתוכי. ממש לשים לב לנוכחות שלה, ולאופן בו היא זקוקה שיאהבו אותה.
לא הפכתי להיות היא. היא לא השתלטה על הזירה.
הרגשתי אותה בתוכי. בזמן שגם אני הייתי שם. במודעות מלאה.
זה קרה אצל המטפלת שלי.
הגעתי שוב עם חרדה גדולה, ובטן מתהפכת. אחרי לילה ללא הרבה שעות שינה. משהו חריג מאז שאני נעזרת בכדור כדי לישון.
ופתאום זה היכה בי, שחזרו לי תחושות מפעם.
שוב רציתי שיהיה בינינו קשר מיוחד. משהו מעבר לקשר הטיפולי.
מתוך הפחד לאבד את הקשר אם המצב שלי ישתפר ולא יהיה כבר טיפול.
ונבהלתי.
ממש ממש נבהלתי.
חשבתי שהשארתי את זה כבר מאחורי.
והמטפלת שלי אמרה, שזה הגיוני שזה יעלה חרדה. כי בסיבוב הקודם ההתקרבות נגמרה באופן מכאיב מאד. בתחושות חזקות של דחייה ועלבון, שהיה לנו קשה מאד להתגבר עליהן.
ושהפעם אין סיכוי שזה יקרה שוב.
והרגשתי דחויה. ותחושת עלבון גדולה מאד מילאה אותי. לצד הרגשה של חוסר ערך.
ואז הבנתי שזו היא. הקטנה. היא זאת שמפחדת. היא זאת שזקוקה להוכחות שהיא אהובה.
והדרך היחידה להוכיח לה, זה לאהוב אותה באופן אחר. חורג מהגבול. שונה.
היא לא יודעת להרגיש אהבה אחרת.
והתמלאתי כאב.
יכולתי ממש להרגיש את הבדידות שלה.
כמה היא מרגישה לבד כשלא אוהבים אותה באופן הזה.
כמה בודדה היא הייתה כל כך הרבה שנים.
איך האהבה של אמא שלה, ואפילו של אבא שלה, לא יכלה להיספג בתוכה, כי אם זו לא הייתה אהבה אסורה, חורגת מהגבול.
זו לא הייתה אהבה מבחינתה.
והקול שלה, שעלה בתוכי חזר ודרש מהמטפלת שלי, תאהבי אותי כבר, למה את לא אוהבת אותי?
ואפילו שאני יודעת שהמטפלת שלי ממש אוהבת אותי, ואכפת לה ממני, הקטנה לא הייתה מסוגלת להרגיש את זה. היא הייתה אבודה.
ופשוט הייתי איתה בכאב. ודיברתי אותו. וסיפרתי כמה זה קשה להרגיש לבד, ולא אהובה.
כמה איומה הבדידות הזו ובלתי נסבלת. במיוחד לילדה קטנה שכל כך זקוקה להרגיש אהובה. ושייכת.
פתאום שמתי לב, שהכאב הזה של הבדידות שלה, שיכולתי ממש להרגיש, לא היה דומה לשום תחושה שהרגשתי בחיי הבוגרים. והרגשתי בדידות הרבה פעמים.
זה היה כאב בלתי נסבל בעוצמתו.
ןהתפלאתי איך היא החזיקה מעמד.
איך היא שרדה.
והיה רגע שנשכבתי על השטיח, והתקפלתי כמו עובר, והסתרתי את הפנים. והמטפלת שלי הביאה שמיכה וכיסתה אותי.
ובכי עמוק ממרכז הוויתי יצא והשתחרר. וטלטל אותי.
ופשוט שכבתי מתחת לשמיכה ובכיתי.
ואח״כ הרגשתי הקלה. לרגע.
משהו מהשכבות הכי ראשוניות שלי, הצליח לצאת החוצה. משהו שהיה תקוע הרבה מאד זמן.
בכי שאת הכאב שלו בגרון אני נושאת כבר שנים ארוכות.
ועכשיו אני במין דריכות כשאני כותבת למטפלת שלי.
כל הזמן בודקת מי בתוכי היא זו, שמנסה ליצור איתה קשר.
האם זו אני או הילדה.
וזה חשוב.
כי ביצירת קשר מהמקום של הילדה יש משהו לא מתאים.
לא מתאים למי שאני היום.
ובכך שאני שמה לב לזה, אני עוזרת לשמור עליה.
זה שובר לב כמה סבלת. וכמה בודדה היית. אני לוחשת לה.
ומדהים איך שרדת.
ועכשיו אני פה איתך.
את לא לבד.
ולראשונה בחייך אני ממש ממש שומרת.
שום גבול לא יחצה יותר.
ואת תלמדי לחזור ולהרגיש אהבה שהיא נקיה מאינטרסים וניצול.
שהיא טהורה.
זו האהבה שאת ראויה לה.
למעבר לפוסט הבא - תקווה שמשהו יוכל להשתנות
למעבר לפוסט הקודם -בית
Comments