אהובה עד אין קץ

סופשבוע לעצמי. נסעתי לפסטיבל היוגה. לקחתי חופש מהמציאות היומיומית שלי. הודעתי לילדות שהזמינות שלי תהיה מאד נמוכה. ונסעתי.

אני יושבת לי בחדר ששכרתי בפרדס חנה לסופ״ש. הדלת פתוחה. בחוץ עצים ושיחים וגינת פרא. מדי פעם שומעת מכונית שעוברת על הכביש מחוץ לחצר. שקט. בעיקר שקט בתוכי.

אני לא ממהרת להתארגן. משהו בתוכי האט את הקצב שלו. נשימה עמוקה נכנסת. ואני מתמסרת לתחושה הזו שהכל בסדר. זה רגע כזה. יתכן שעוד רגע זה יחלוף. ואני מכירה בערכו. אולי אפילו במיוחד בגלל הארעיות שלו.

מלקטת רגעים של חסד. מרפדת בעזרתם את המיכל הפנימי שלי. הם יתמכו בי ברגעים היותר מורכבים של החיים. ולא חסרים כאלה במציאות שלי כרגע.

נסעתי לפסטיבל השנה בלי חברתי האהובה שנסעה איתי בשנה שעברה. נסעתי לבד. היא לא יכלה להגיע. נסעתי בידיעה שתהיינה שם חברות נוספות. ובכל זאת נסעתי לבד. זה היה מעשה אמיץ ויוצא דופן עבורי. עוד צעד משמעותי במסע שלי. הישיג לא מבוטל.

זכרתי היטיב את אוירת החופש שהרגשתי שנה שעברה. את תחושת השייכות. הרי הפסטיבל בשנה שעברה היה נקודת מפנה עבורי, בעקבותיו התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. וכניראה שהיה בי צורך לשחזר את התחושה.

מצאתי את עצמי יושבת אתמול באחת ההפסקות במתחם המרכזי. נחה לאחר שיעור יוגה תובעני. התמלאתי בשקט בעקבות השיעור, והחלטתי לוותר על השיעור שתכננתי להיכנס אליו ופשוט להנות מהשקט. ותו״כ שישבתי שם והתבוננתי סביב קיבלתי הודעה מחברה יקרה אחרת שהיא בסוף לא תבוא לפסטיבל. היא לא הרגישה טוב. ופתאום הבנתי כמה היה לי חשוב שהיא תבוא. שמחתי שהיא קשובה לעצמה, לצד זה שהצטערתי כל כך שהיא לא באה. התגעגעתי אליה מאד.

ופתאום התמלאתי בתחושה ששום דבר השנה בפסטיבל לא דומה לשנה שעברה. והתמלאתי עצב.

ואז מילאה אותי ההבנה. ששום דבר השנה בפסטיבל לא דומה לשנה שעברה, כי שום דבר בחיי לא דומה לחיי בשנה שעברה. ואני לא מי שהייתי בשנה שעברה.

ונתתי לעצב למלא אותי. ודיברתי לעצמי ברכות. וחיבקתי את הילדה הקטנה בתוכי שרוצה כל כך להרגיש אהובה ומחובקת. וויתרתי על הרצון לשחזר את התחושה שהייתה בשנה שעברה. והסכמתי להיות סקרנית לגבי מה יקרה בפסטיבל השנה.

וחברה אחרת הגיעה, וישבה לצידי והייתה לנו שיחה קרובה ונעימה. וליקטתי גם את הרגע הזה. רגעים של קירבה מגיעים להם במפתיע, אם רק נשארים פתוחים לאפשרות הזו.

מאוחר יותר, ביציאה ממתחם של שיעור נוסף, דרכתי בתוך בור שהיה בדשא. והתעקמה לי הרגל. ונפלתי. זו אותה רגל שנקעתי פעמים רבות בעבר. אני כבר מכירה את הכאב החד שעובר דרך כף הרגל. כבר יודעת לזהות עד כמה רציני הנקע הפעם.

זה היה נקע בינוני. לא מהרציניים ביותר, אבל כזה שמגביל את התנועה, ודורש זמן ריפוי. כזה שלא מאפשר המשך תרגול בפסטיבל.

ישבתי על הדשא והאכזבה מילאה אותי. וגם קצת כעס. הרגשתי שזה לא הוגן. ויחד עם זה עלתה בי שאלה. למה זה קרה? מה זה רוצה ללמד אותי?

לשמחתי היתה לצידי חברה נוספת, שהציעה עזרה.

ברגע הראשון סרבתי. אמרתי לה שאני בסדר. שאני יכולה להסתדר.

כמה זה קשה להסכים לקבל עזרה.

זה מורכב להסכים להיות פגיעה. וזקוקה לעזרה חיצונית.

שלא לדבר על לבקש עזרה. ומה יקרה אם אבקש עזרה ולא אענה? זה יכול להכאיב כל כך. אני מכירה היטיב את הכאב הזה. שמעצים את תחושת הבדידות וחוסר האונים.

איזה מזל שהיא התעקשה.

וליוותה אותי למירפאה. ודאגה לארגן לי קרח שאוכל לשים על הנקע. ואירגנה לי ארוחת צהריים ונישארה לצידי בשעות לאחר מכן.

ואני הרפיתי. הבנתי שאני מוגבלת עכשיו. וצריכה להעזר. ויכולה פשוט לשבת עם הרגל למעלה. לא לזוז. ולאפשר לחברות יקרות לתמוך בי ולהיות שם בשבילי.

זה כל כך לא מובן מאליו. וכל כך יקר ערך. וממלא באינסוף אהבה.

הפסטיבל השנה ממש לא דומה לשנה שעברה. ואני כל כך אחרת. והמסע שלי ממשיך. ומזמן לי אפשרויות חדשות להתוודע לעצמי. ולשינויים שחלים בי כל הזמן. ולהכיר תודה על הדרך הארוכה שעברתי וזו שעדיין נכונה לי.

ועכשיו אני יושבת לי בחדר. לא ממהרת לשום מקום. ממילא לא אוכל לתרגל היום.

הכל מרגיש אחרת כשלא ממהרים לשום מקום. כשלא מרגישים שמפסידים משהו.

כי הרי בכל בחירה שלנו יש גם ויתור. אבל יש גם בחירה. ואפשרות חדשה. והזדמנות ללמוד משהו על עצמנו.

ועוד מעט אחזור למציאות. ואעבור לדירה החדשה. ואתמודד עם האתגרים של הסתגלות לחיי החדשים. ויודעת שיש בכוחי לעמוד בזה.

ואני אומרת למחשבה הזו שניכנסת. חכי רגע. עוד מעט. כרגע אני עדיין בפסטיבל. המציאות של חיי יכולה לחכות רגע. זמנה יגיע. וממילא לא אוכל להתחמק מזה.

ועכשיו אני טובה לעצמי. ונותנת לעצמי עוד כמה רגעים של שקט והפוגה. וצוברת כוחות לקראת ההמשך.

עוד רגע אארגן את הדברים בשקט. אכניס את התיקים לרכב. אסע לפסטיבל. אתמלא בעוד קצת אהבה. ואמשיך להתבונן בעצמי ולהתפעל ממי שאני היום. כל כך שונה ממי שהייתי רק לפני שנה. ויחד עם זאת כל כך מוכרת. ואהובה עד אין קץ.

למעבר לפוסט הבא - מבשר שמחה גדולה

למעבר לפוסט הקודם - רגעים של חסד