שוב סופשבוע. הימים עוברים כל כך מהר. אני שמה לב שבשבועות האחרונים כל פעם שמתקרב לו סוף השבוע אני אומרת לעצמי. הפעם לא אכתוב פוסט. אין לי מה לחדש. וכשסוף השבוע מגיע, היד שלי נישלחת כמו מעצמה אל המחשב. והמילים זורמות ממני החוצה. אי אפשר להפסיק את הריתמוס הזה. הוא הפך לחלק ממני. ממש כמו שסוף השבוע מגיע כל פעם מחדש. אי אפשר לעצור אותו. והמתח המוכר הולך וניבנה בתוכי.
הילדה שלי מגיעה הביתה לסופשבוע מלא. כבר כמה סופי שבוע ברציפות. הילדה שלי מתקדמת בתהליך הריפוי שלה. ואפילו מתפקדת יותר ויותר לפי התוכנית שבונים לה כל שבוע מחדש. ובתחילת שבוע הבא היא אמורה לעלות לרמה ארבע. ולעבור למחלקה הפתוחה. כבר כמעט מתחילים לראות את האור מהבהב לו בקצה המנהרה. וכל סופשבוע המתח חוזר וניבנה בתוכי.
אני חושבת שגם הילדה שלי מתוחה לקראת סוף השבוע.
החוקים במחלקה כל כך ברורים. היא יודעת היטיב איפה היא יכולה למתוח את הגבול, והצוות יעלים עין, ואיפה אסור לה בשום פנים ואופן לחרוג. כי אז היא עלולה לאבד את הזכויות שהיא עבדה כל כך קשה כדי להשיג. וזה דורש ממנה מאמץ מתמיד. לפעמים היא נישברת לרגע. ונידמה לה שהכל גדול עליה. והיא לא מסוגלת. לפעמים היא מתייאשת ואומרת לי, אמא, אני לעולם לא אצא משם.
אבל גם היא רואה את התהליך המתהווה. גם היא מזהה את הכוחות שלה, שבאים לעזרתה ברגעים הכי קשים. היא שמה לב שמשהו בה מישתנה. היא מבינה כבר שהיא זקוקה לעזרה, ושם במחלקה, יכולים לעזור לה לעשות את המסע שהיא זקוקה לו. המסע האישי שלה לריפוי.
לפני כמה ימים היא אמרה לי, אמא, זה כאילו שיצאתי לדרך, והשער נסגר מאחורי. גם אם ארצה לחזור לאחור, אי אפשר.
ובהזדמנות אחרת היא אמרה, את יודעת אמא, אף אחד לא באמת יכול להבין כאב של מישהו אחר. ואיך כל מיני חוויות ישפיעו על אנשים שונים. ולא ניתן להשוות כאב. יכול להיות שחוויה טראומתית של מישהי, תייצר כאב דומה לכאב שחוויה שנראית פעוטה ולא משמעותית, תייצר אצלי. ולמרות שהחוויות שונות מאד במהותן, הן יכולות לייצר כאב דומה מאד.
ויכולתי להתפעל מהיכולת החדשה שלה להתבונן לתוכה. ולבחון את התחושות שלה. ולתת לדברים משמעות ומילים. להמשיג את התחושות.
ויכולתי גם לכאוב את הדרך הארוכה שעוד מחכה לה.
עד שההתמקדות שלה לא תהיה בנסיון לשכנע את העולם להבין את הכאב שלה ולהתאים את עצמו אליה, כדי שלא יכאב לה. נסיון שהוא כל כך מוכר לי מהתהליך האישי שלי. אלא יהיה ביכולתה לשאת את הכאב ולאפשר לו להמשיך הלאה. ולחוות את השקט שמגיע אחרי שהכאב מפנה את מקומו.
ובסוף השבוע החוקים משתנים. היא מגיעה הביתה. חוששת מההתפרצויות שלה שעלולות להגיע. מרגישה את האנרגיה של החשש שלנו. נאלצת להתמודד עם החיים שהיא השאירה מאחור. עם בחירות. שהיא לא עושה במחלקה. עם הצורך להימנע מהכל. יחד עם הרצון לעשות דברים שישמחו אותה. ועם התסכול מהחזרה למחלקה, שמחכה לה שם, מרחף ומשפיע על כל סוף השבוע.
ואנחנו מגיעות לסוף השבוע עם החששות שלנו. עם הצורך למנוע כעסים ומתחים. צורך שלפעמים רק מייצר אותם. עם רצון עז שיהיה לילדה שלנו טוב. שסוף השבוע יהווה לה רגע של הפוגה. ועם הידיעה שיש כל כך הרבה קצוות שצריך להחזיק ביחד. הכלה והצבת גבולות. פעילות יחד עם מנוחה. חיזוק הביחד, יחד עם הידיעה שעוד רגע היא חוזרת למחלקה.
והתזכורות המתמידות שכל פעם צצות שהיא עדיין מתקשה להכיל אי דיוק. והיא עדיין מוצפת ומתפרצת. ויש לה עדיין דרך ארוכה לעשות.
לפעמים קשה לזכור היא כבר התקדמה. כשיש כל כך הרבה איתותים לכמה עוד נותר. ואז צריך לחזור ולהזכיר את זה לעצמנו. שוב ושוב. וגם לה.
ולאחר מה שקרה לי בשבוע שעבר וסיפרתי עליו בפוסט הקודם, הבנתי כמה קשה לי להציב גבולות. כמה קשה לי לשמור על עצמי. ובמיוחד קשה לי להציב אותם מול הילדה שלי. כי זה מרגיש לי שאני נוטשת אותה. ומשאירה אותה לבד. ואני לא מוכנה שהיא תרגיש אפילו לשניה אחת את הבדידות האיומה שאני הרגשתי בתור ילדה.
אני חווזרת ומזכירה לעצמי שוב ושוב. אנחנו עושות הכי טוב שאנחנו יכולות. וגם הטעויות כל כך חשובות. חשוב לטעות ולגלות שאפשר לתקן. ואנחנו בדרך. ואפילו שיש מדי פעם נפילות כל כך חשוב לגלות שיש לנו את הכוח לקום מהן. ולבנות את החוסן שלנו.
הילדה שלי חייבת ללמוד שטעויות זה לא דבר מסוכן. וקשרים דווקא מתחזקים כשטועים ומתקנים. ולא צריך לפרק הכל ברגע שטעות קורית. אפילו שזה מכאיב. ולפעמים בלתי נסבל.
והמאמץ שלי לדייק לה את הדברים, לפחות בסופשבוע, לא תורם לה.
וגם אני צריכה להמשיך וללמוד שגם אני יכולה לטעות ולתקן. ושום דבר הוא לא גורלי וטראומתי.
זה מעניין. אני חושבת שכבר שנים ארוכות יש בי חשש מסוף השבוע. בתקופה הזו החשש מתקשר לחזרה של הילדה שלי הביתה. אבל החשש תמיד היה שם. השקט והזמן הפנוי מגבירים את הווליום של הכאב שבמהלך השבוע מוסווה ומושתק ע״י השגרה.
באותה מידה שהם יכולים להגביר את הווליום והעוצמה של השמחה והשקט כשהם אלה שנוכחים. אני מזכירה לעצמי...
אני כותבת מתוך הריתמוס. מרגישה שאני במקום כואב כרגע.
אולי בגלל שהייתי אתמול אחה״צ בהצגה שהעלתה הכיתה של הילדה הקטנה שלי, ובקהל, ממש לפני, ישב ילד מהכיתה של ילדתי הגדולה, שהוא אח של ילדה מהכיתה של ילדתי הקטנה. והוא נעמד לרגע. והיה כל כך גבוה. וניראה נערי. ושמח. ורגיל. ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. דמעות על הפער הבלתי נסבל.
ולא עזר אפילו שאמרתי לעצמי. את לא יודעת מה הכאב שלו.
זה רק מין רגע כזה. גם לעצב צריך לתת מקום בתוך כל התהליך הזה. עצב על אובדן הפשטות. עצב על החותם שישאר שם תמיד. יחד עם הידיעה שגם דברים טובים מאד יכולים לצמוח מזה.
הידיעה הזו לא עוזרת בזה הרגע. כשהעצב פועם בתוכי. ומגביר את תחושת הבדידות ואי הצדק.
ויחד עם זה כבר נוכחת בתוכי הידיעה, שהכאב הזה יעבור. והשקט יחזור. ואיתו היציבות הנינוחה.
ובנתיים אני נישארת בזה. כמו שכבר למדתי לעשות.
ועוד מעט הילדה שלי תגיע הביתה. ואני אחבק אותה. ואאמץ אותה אל ליבי. ואנסה לשדר לה את הידיעה העמוקה שכבר קיימת בי, שהכאב יודע לחלוף. אם רק מאפשרים לו.
למעבר לפוסט הבא - כשהילדה שלי פגשה את רוחות העבר שלי
למעבר לפוסט הקודם - הגוף זוכר
Comments