שעת בוקר. יושבת על המרפסת עם כוס הקפה הראשונה של היום. הטקס הכל כך מוכר ואהוב.
רגע של חיבור לעצמי, קצת לפני שהיום מתחיל.
ויש פה עצב.
ומרגיש נכון ומחובר מתוך העצב העמוק לכתוב על מה שטוב.
וכבר תקופה שטוב. ממש טוב.
לא רק שקט ורגוע. שזה גם טוב בפני עצמו.
אלא נכון. מדויק. מחובר. פתוח. מהותי.
וזו אני.
נסעתי לתאילנד ל 3 שבועות לבד.
בזכות חברה יקרה, שגרה בקופנגן, ויצרה איתי קשר אחרי שהיא קראה את הפוסט האחרון.
ושאלה אותי בפשטות. אולי תבואי?
וזה נגע במקום עמוק בנפשי. ויום למחרת הזמנתי כרטיסים.
ובתאילנד זכיתי לפגוש את עצמי. זורמת. גמישה. עם לב רחב ופתוח.
לא מתערערת מתקלות כמו 2 נקעים, פנצ׳ר בקטנוע, מצבר שנגמר. מעבר ממלון למלון בשל תפוסה מלאה. ועוד...
והטבע, הים, האנשים המחייכים עם הלב הפתוח, השקט, הסבלנות בכבישים, והגשם החזק שהופיע לפרקים ובהפתעה, ונעלם במהירות. והלטאות. שיש לי מילדות איזה חיבור לא ברור אליהן ומעוררות בי רגש עז. הפגישו אותי מהרגע הראשון עם אושר עמוק.
אושר שלאט לאט התפשט בתוכי, ומילא כל תא ותא, שהיו צמאים לו כל כך.
אושר שקט. פשוט. רך. נינוח. וכל כך נגיש.
שגם כשהיו רגעים שהוא עזב, ידעתי שהוא יחזור.
ופגשתי שם גם את הצל שלי. אותו צל שהזכרתי בפוסט הקודם.
ובפגישה שעשיתי משם עם המטפלת שלי בזום ידעתי לתאר את האנרגיה הזו שהתעוררה בי.
לא זיהיתי אותה בזמן אמת. אבל זיהיתי את אי השקט שהיא יצרה בתוכי. את התחושה הלא נעימה. שמשהו פה לא מדויק. ושאני פועלת מתוך דחף שלא עושה לי טוב.
וכשחזרתי לארץ. לאחר כמה פגישות, הייתה לנו פגישה נוספת. פגישה בה גם הצלחנו לתקן פספוס מכאיב שהיה בפגישה קודמת, וגם עלה המון כאב על תחושת הבדידות שהייתה לי בילדות. תחושה שליוותה אותי לאורך חיי. על פספוס הקשר עם אמא שלי. והתחושה שאין שם מי שנלחמת עלי. במיוחד כשמולי ראיתי את אחותי שהייתה בקשר אחר לגמרי איתה.
וזה היה כאב שהגיע מהמעמקים.
והצלחתי גם לבטא כעס על המטפלת שפיספסה אותי כל כך בפגישה הקודמת. ועל המחיר ששילמתי על כך.
ולכאורה תיקנו הכל. והיינו בכל המקומות הכואבים. ועברתי למקום הבוגר שלי. ודיברנו על מה שהיה בפגישה. מין עיבוד כזה.
אבל הרגשתי שהמעבר למקום הבוגר היה סוג של בריחה ממשהו שאותת לי שם והבהיל אותי.
משהו לא נרגע לגמרי בתוכי.
וכשניסינו לבדוק מה זה, פתאום הבנתי.
זה היה אותו דחף שהתעורר. לצד הכאב העמוק. כי שם הוא נולד. וזה מה שמעיר אותו.
דחף לסימביוזה. לפריצת הגבול.
היה לי צורך במגע. קרוב מנחם. שהרגיש לא מהמקומות הנכונים.
ואין לי מילים לתאר עד כמה זה היה בלתי נתפס ומרגש, שיכולתי לזהות את זה. בזמן אמת. ולכאוב את המקום הזה מתוך הבנה כיצד הוא נולד. ולא לכעוס עליו. ולא לתקוף אותו.
וזה נותן לי כל כך הרבה בטחון.
כי הפחד הגדול שלי היה שלא אדע לזהות מתי אני פועלת מהמקום הזה. ואפגע באחרות. כמו שכבר עשיתי בעבר.
ועכשיו אני יודעת.
הצל שלי צעד עוד צעד אל האור.
ולמדתי לזהות את קווי המתאר שלו.
ואולי עכשיו אני באמת מוכנה לקשר קרוב ואינטימי.
מוכנה לאהוב ולהרגיש אהובה.
מהמקומות הנכונים.
בלי לחשוש שרוחות העבר יתוו את דרכי בהווה.
למעבר לפוסט הבא -
למעבר לפוסט הקודם - בוכה בלי דמעות
Comments