ממש בזה הרגע, נולדה בתוכי בהירות. כאילו שאלף שמשות זרחו בבת אחת.
אני פתאום מבינה שמה שקורה לי בפגישות האחרונות מול המטפלת שלי, ובכלל ביומיום שלי, זה בעצם חלון לעולם הפנימי של הילדה שהייתי. ניתנת לי ממש הזדמנות יקרת ערך, להבין לעומק איך היא הרגישה. ומה הפחיד אותה. ואיך המציאות שלה נחוותה. וכמה קשה היה לה להרגיש בטוחה. ואיזו בדידות איומה היא חוותה. ואיך היא סגרה את הלב שלה כדי לשמור על עצמה. והלב שלי יוצא אליה. ונשבר.
אולי זה ניראה מובן מאליו, ולא מין תובנה כל כך משמעותית. אבל בשבילי זו הבנה ממש מהותית. כי זו פעם ראשונה שאני ממש מצליחה להבין כחוויה, מתוכי, שזה ממש לא שייך לכאן ועכשיו. אני מרגישה את מה שהיא הרגישה. אז. כשהיא הייתה ממש קטנה. ולבד. זה מסע בזמן למה שחוויתי כשהייתי שם.
זה משהו שהמטפלת הקודמת שלי ניסתה כל כך הרבה פעמים להסביר לי. ולאפשר לי להבין. וזה פשוט לא נספג.
אולי עוד לא בשלה בי היכולת להבין את זה.
אבל זה יכול לקרות רק כשגם הבוגרת שבי נמצאת פה, ביחד איתה.
בשאר הזמן, ההזדהות שלי איתה מוחלטת. וכמעט שלא נותרת מי שתתבונן מהצד.
יש רק מי שחווה את המציאות מתוך העולם הזה הפגוע. וזה מרגיש שזה באמת קורה לה עכשיו.
אתמול הגעתי לפגישה עם המטפלת שלי חסומה וסגורה ושמורה.
היא תמיד משאירה את הדלת קצת פתוחה לבקשתי, ומחכה לי מול הדלת, מקדמת את פני בחיוך וברכת שלום, ומתבוננת בי.
ואתמול, כשניכנסתי, היא מיד שמה לב שאני חסומה.
שאלתי אותה פעם, איך היא יודעת, והיא אמרה לי שהיא רואה במבט. שאני לא נוכחת.
והיא הזמינה אותי לקחת את הזמן, ולהופיע. להתחבר לעצמי.
אבל רק הילדה הייתה שם.
ילדה זועמת. חשדנית. מלאת אימה. ולא מוכנה להאמין באף אחת.
ישבתי עם עיניים עצומות. ורק שקעתי יותר ויותר.
והיא לא הפסיקה לדבר איתי. בקול הרך שלה. היא לא ויתרה עלי.
אבל החיישנים של הילדה חיפשו כל צרימה אפשרית. הוכחות לכך שאסור לה להתרכך.
והבנו שהילדה רואה בקשר מאבק כוח. שאם היא תיכנע ותתמסר היא הפסידה. ואז היא תהיה מושפלת.
והמטפלת שלי שאלה אותי אם הרגשתי פעם מושפלת איתה. והבנתי שלא.
אבל הרגשתי המון פעמים מושפלת עם אמא שלי.
וכך המשיכה הפגישה, כשאני מתחפרת עוד ועוד, והיא ממשיכה להזמין אותי להופיע.
והזמן הלך ואזל. והחרדה בתוכי הלכה והתגברה.
וידעתי שלא אפגוש אותה שבועיים עכשיו. בגלל החגים. ובגלל שהיא נוסעת לחופשה.
באיזשהו רגע אמרתי לה שאני מפחדת להתפרק. שאני רואה את עצמי מתפרקת לחתיכות קטנות שמתפזרות על הרצפה. ודמיינתי איך אין מי שיאסוף אותי חזרה.
ואז היא הזכירה לי משהו שהיא כבר אמרה לי פעם. ולא זכרתי.
שאני לא מפחדת מהתפרקות שתתרחש עכשיו. אני בעצם זוכרת איך התפרקתי פעם. ממש ממש מזמן.
ההתפרקות כבר קרתה.
אז.
ושרדתי אותה.
ועצב עמוק וסמיך מילא אותי.
בסופו של דבר היא הזמינה אותי לנסות לפקוח עיניים ולפגוש אותה. גם אם רק לרגע. גם אם אמשיך לכסות אותן עם הידיים ורק אציץ.
היא אמרה שהיא זוכרת שאני רוצה להתחבר. וחבל שהפגישה תסתיים בלי שנוכל להיות בקשר. במיוחד כשהיא נוסעת.
ולקח לי קצת זמן. אבל בסוף הצלחתי.
והמבט שלה היה כל כך חם. ומשתתף.
והילדה עדיין לא הצליחה להרגיש קירבה.
ואז היא הזמינה את האמא שאני להצטרף אליה ולעזור לילדה להרגיש מוגנת.
וסיימנו את הפגישה בתחושת קרבה מאד גדולה.
ונפרדנו לשבועיים.
ונבהלתי נורא מההתהפכות הזו שהייתה לי. שחוויתי המון עם המטפלת הקודמת, אבל עדיין לא חוויתי עם המטפלת הנוכחית. ולא הבנתי למה זה קרה.
ופתאום דאגתי שלעולם לא אצליח לרפא את המקום הזה.
אבל הבוקר אלף שמשות זרחו, והאירו בי את התובנה הזו.
והיא הצליחה לפזר את העננים שהיו שם מאז אתמול.
איזו אמיצה את, ילדה קטנה בתוכי. איך שרדת את ההתפרקות ההיא. ואת מתעקשת להמחיש לי אותה. שוב ושוב ושוב. כדי שאבין.
ממש ממש אבין כמה כאב חווית.
כדי שלא תמשיכי להיות בזה לבד.
אני מצטערת שעברת את זה.
ואני כל כך מקווה שאוכל להיות כאן לצידך בפעמים הבאות שתופיעי. ואעטוף אותך. ואגן עליך. ואשמור שלעולם לא תתפרקי שוב. לא ככה.
וכשלא אצליח. המטפלת שלי תעזור לי. ותמשיך להזמין אותי להופיע. וללמוד איך להיות עבורך האמא שמעולם לא הייתה לך.
למעבר לפוסט הבא - לרפא את הלב שנשבר
למעבר לפוסט הקודם - גאות ושפל
Comments